ענף הירקות במגזר הערבי הינו אחד המרכזיים מבחינת ההיקף ומספר הנפשות שמתפרנסות ממנו מבין כלל ענפי הצומח בחקלאות, זאת בנוסף למטעי זיתים, כרמים ונשירים. המסורת החקלאית ארוכת-השנים והאופי האינטנסיבי של ענף הירקות שימשו מוקד משיכה משמעותי, וזאת בנוסף למאפייני החקלאות הערבית, כגון חלקות קטנות כתוצאה מחלוקה בירושה, והרווחיות הגבוהה.
החקלאות במגזר הערבי עברה במהלך השנים מספר שלבים, הדומים לאלו שעברה החקלאות הישראלית בכלל במשקים המושביים והפרטיים. התבססות על משק משפחתי ועל כוח עבודה מתוך המשפחה התחלפו עם השנים בצורך בכוח עבודה שכיר יקר, ואף זר בשנתיים האחרונות, בעקבות המצב הביטחוני.
גם הקשיים שעברה החקלאות בכלל נמצאים ביתר-שאת במגזר הערבי, כגון בעיית המים, חוסר בדור המשך ותשומות יקרות. קשיים אלו שיבשו את קו הצמיחה שהושג בשנות השמונים, בצורת המעבר לגידול בבתי צמיחה. עד סוף שנות התשעים ותחילת שנת 2000 נבנו חממות בהיקף שמתקרב לכ-4,000 דונם. רוב המשקים הכילו 20-2 דונמים. צמיחה זו והסיכוי לרווחיות משכו את הדור הצעיר, ואפילו המשכיל, לעסוק בגידול ירקות, חלקם במשרה חלקית, כאשר העיקרית פקידות ועבודה מחוץ למשק. בתקופה זו הייתה הרווחיות בגידול ירקות גבוהה ומפתה. צמיחה זו התבטאה במאות דונמים של גידול עגבניות ליצוא וב-כ2,000 דונם תות-שדה ליצוא, נוסף לגידולים בשדה הפתוח עם כל מגוון הגידולים האינטנסיביים.
בשנים האחרונות, בעקבות הקשיים הכלכליים במשק הישראלי והרווחיות הנמוכה, נשרו חקלאים שלא התמחו ולא התמסרו לגידול. התמורות בתקופה זו חייבו את רוב המגדלים להגדיל את היקף החלקות למשק הבודד לכדי 60-10 דונם למשפחה. דרישות השיווק הכתיבו את התמורות האלו להתקשרות עם משקים גדולים ומבוססים, שיוכלו לספק מגוון ירקות ברציפות ובאיכות טובה. גם כיום ברור, שרק משקים גדולים או קבוצות משקים, שיתמחו ויוכלו לספק ירקות איכותיים לאורך השנה, הם אלו שישרדו ויחליפו את המשקים הקטנים שלא ישרדו לאורך זמן.
במגזר הערבי, כאשר האזורניתן כיום לאפיין מספר אזורים שהתמחו בגידול ירקות המוביל בבתי צמיחה ובגידולים חסויים הוא אזור המשולש הצפוני והדרומי (מכפר קאסם עד ואדי עארה). אזור זה התמחה בשני גידולים עיקריים: מלפפונים בחממה (כ-2,000 דונם) ותות-שדה (כ-1,500 דונם), וזאת בנוסף לירקות אחרים, כגון פלפל,
עגבניות ושעועית בחממה. בשטח הפתוח מגדלים את כול מגוון ירקות העלים והאשרוש (למעט גזר ותפוחי-אדמה) והמקשאות. מעריכים כי יש כ-8,000 דונם פעילים בענף הירקות באזור זה.
אזור פעיל נוסף הוא בגליל המערבי (היישובים המובילים הם טמרה, אעבלין ושפרעם). באזור זה מגדלים %95 מגידול המלפפונים לתעשיית ההחמצה בארץ, כ-4,000 דונם לעומת כ-8,000 דונם בשנות השמונים. היקף הגידול של המלפפונים לתעשייה קטן במהלך עשר השנים האחרונות, בגלל הקושי בהשגת כוח עבודה מהאוטונומיה, שמהווה %50 מכלל הוצאות הגידול. קשיים אלו גרמו להגדלת היקף גידול המלפפונים לתעשייה באזורי האוטונומיה (בעיקר באזור ג'נין) לכדי 4,000 דונם.
צמיחה בתחילת שנות התשעים,גם באזור הגליל המערבי הייתה תנופה של בניית ב אשר הופסקה עם עצירת המענקים ממשרד החקלאות. כיום ישנם כ-500 דונם חממות באזור זה.
האזור השלישי נמצא בגלבוע (סנדלה מוקיבלה), בהיקף של כ-400 דונם בתי צמיחה לגידול מלפפונים וירקות נוספים. האזור הרביעי בגוש היישובים בעמק בית נטופה, כאשר רוב השדות עדיין בעל, ומיעוטם שלחין (ביישובים כפר מנדה ועראבה). אזור זה שימש בעבר כעמק המקשאות,
לגידול אבטיח ומלון. כיום ישנן באזור נטיעות של מטעים שונים, בעיקרבעיק זיתים, כתחליף לירקות.
אין ספק שיש צורך דחוף בגיבוש אסטרטגיה שתחזיר את ענף הירקות לקדמת ענפי החקלאות במגזר הערבי. הדבר מחייב טיפול ממוקד בבעיות הנוגעות למים, לעובדים, לשיווק ולפיתוח באמצעות תמיכה ממשלתית לפרויקטים ייחודיים ליצוא ולשוק המקומי.
חלקו של ארגון המגדלים רב לצורך הפעלת הגורמים התומכים בענף, לפתרון בעיות אלו ולקידום התמיכה הממשלתית. ללא ארגון פעיל ותומך יהיה קשה להתמודד עם קשיי ההישרדות של החקלאי הבודד והקטן.